על היקשרות לא בריאה, מיניות שמבלבלת, והמסע להבין למה אני תמיד בוחרת את מי שלא בוחר בי

זה תמיד מתחיל אותו דבר.

הודעה קצרה באמצע הלילה, חיוך מטופש שאני לא מצליחה לשלוט בו, ופעימה קטנה בלב כאילו הוא באמת התכוון לזה.
כאילו הפעם — הפעם — זה יהיה אחרת.

הוא תמיד דפוק.
קצת שבור, קצת ציני, קצת רחוק.
הדפוק הזה שתמיד גורם לי להרגיש חיה יותר, סקסית יותר, מעניינת יותר.
ולא משנה כמה אני יודעת שזה יכאב, אני נמשכת לשם, כאילו אין לי בחירה.

ובכל פעם, כשאני איתו, כמה שאפשר לקרוא לזה ״איתו״,
במרכז של סיפור שלא חשבתי בחיים שאמצא את עצמי בו, אני שואלת את עצמי את אותה שאלה:
"מה לעזאזל לא בסדר בי?"

ככה מתחיל הסיפור הזה.
לא כי אני אוהבת סבל,
אלא כי איפשהו לימדו אותי פעם שזו הדרך.
שאהבה היא מאבק, שמיניות היא נשק, ושאם אני רק אתאמץ מספיק — אולי מישהו יישאר.

לאחרונה נתקלתי בריל מהמם של איתי תורג'מן (כן, כן, השחקן), שהוא מדבר על הפצע שלנו, ולמה אנחנו נמשכים דווקא לאלא שהכי מכאיבים לנו, וממה זה נובע.

״את לא שווה, לא מעניינת, לא מגיע לך…״ – סיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו שנים בגלל סיפורים שסיפרו לנו בילדות.
ואז ברגע שמישהו מראה עניין, פתאום אנחנו שוכחות מה אנחנו באמת שוות, ונופלות לאפקט החרדה הזה.

אני דפוקה? או שהוא דפוק?

זה עליי, עלייך, על כל אחת שנדפקה עם הדפוק הזה שעושה לה "טוב". כביכול.
ועל הדרך החוצה מזה.

לפעמים, אחרי שהוא שוב נעלם לי בלי הסבר,
או לא עונה להודעה,
או נראה שמסוגל לעבור ימים שלמים בלעדי— אני יושבת מול המסך ושואלת את עצמי את השאלה הזו:
"אני לא מספיק טובה?"
למה אני נמשכת רק לגברים שלא באמת רוצים אותי?
למה אני מוכנה שוב לתת את הגוף שלי למישהו שאפילו לא טורח לשאול איך היום שלי.
ואיך זה שאני ממשיכה לעשות את זה, גם כשאני יודעת איך זה ייגמר?

האם זו אני, או שמשהו פשוט שבור בי?

אני יכולה להיראות הכי חזקה מבחוץ – עצמאית, מצחיקה, מודעת, מינית.

אבל בפנים, יש ילדה קטנה שעדיין חושבת שאם אני אהיה סקסית מספיק, מעניינת מספיק, רגישה בדיוק במידה – אז מישהו סוף סוף יישאר.
או יביע כמה הוא רוצה אותי.

וכשהוא לא נשאר,
אני לא שואלת מה לא בסדר בו.
אני ישר חוזרת לאותה שאלה נוקבת:
"האם אני דפוקה?"

מיניות ככלי, או כתחליף לאהבה

הרבה זמן לא הבנתי למה אני כל כך נמשכת לגברים שלא באמת נמצאים שם.
כאלה שלא רוצים קשר, או רוצים – אבל לא איתי באמת.
אז שכבנו.
וכשאנחנו שוכבות איתם, זה לרגע מרגיש כמו אהבה.
הם נוגעים, מחבקים, מסתכלים לנו בעיניים – ולרגע קטן, זה מרגיש כמו "ביחד".
אומרים מילים חמות: ״מדמיין אותנו יחד״.
״באמת רוצה להיות שם. באמת באמת״.
רק שברגע שזה נגמר, אני שוב לבד. ובמקום לחזור לעצמי, אני שונאת את עצמי.

למה אני בכלל נמשכת אליהם?

במהלך הזמן הבנתי – זה לא סתם.
ההיקשרות שלי – הדרך שבה אני יוצרת קשרים – בנויה על פחד.
פחד מלהיעזב, פחד מלהיות חלשה, פחד מלהרגיש.

כמו שאיתי תורג'מן אמר, ״הפצע״.
אז אני בוחרת גברים שלא ייתנו לי מקום באמת. ככה אני לא צריכה להתמודד עם הקרבה אמיתית, רק לרדוף אחרי פנטזיות.

מה באמת עומד מאחורי זה?

כילדות, אנחנו לומדות מהעולם סביבנו איך אהבה נראית, ומה צריך לעשות כדי לקבל אותה.
אם גדלנו בבית שבו תשומת לב, חום ואהבה ניתנו לנו רק בתמורה להישגים — ציון טוב, הופעה מסוימת, התנהגות מושלמת — המוח שלנו למד שמקום בטוח ואהבה לא מגיעים סתם כך, אלא חייבים להרוויח אותם.

בולבי, אבי תאוריית ההיקשרות, טען שכשאהבה מגיעה עם תנאים בילדות, מתפתח דפוס שבו אדם תופס את עצמו כלא ראוי לאהבה כפי שהוא, ולכן מפתח צורך תמידי לרצות את האחר, להוכיח את עצמו ולחשוש שברגע שלא יספק את הסחורה — יינטש.

הדפוס הזה, כפי שמצא מחקר מקיף ב-Journal of Personality and Social Psychology, מלווה אותנו גם בבגרות, בזוגיות, בעבודה ובחברויות.
שם זה בא לידי ביטוי בדאגנות יתר כלפי קבלה ואהבה מצד בני הזוג, בחרדה מנטישה ובתחושת אשמה מתמשכת בכל רגע שבו אנחנו לא "מושלמות".

לפי סקירה של Mikulincer & Shaver (2007), אנשים עם היקשרות חרדתית נוטים להעריך את עצמם דרך עיני האחר, ולהרגיש ראויים לאהבה רק כשהם עומדים בדרישות חיצוניות. כשהם חווים ריחוק, ביטול או העלמות פתאומית של מישהו קרוב — הם לא מפרשים את זה כבעיית תקשורת או חוסר התאמה, אלא כהוכחה שהם עצמם לא מספיק טובים.

מחקרים נוספים הראו שדפוסים כאלה מעלים את הסיכון לדיכאון וחרדה חברתית בבגרות. מחקר של Wei et al. (2005) מצא שמתבגרים עם היקשרות חרדתית סובלים יותר מתחושות של חוסר ערך עצמי ותלות רגשית, במיוחד כשקשר רומנטי מסתיים או כשבן זוג מתרחק.

וזו בדיוק הסיבה שבמערכות יחסים לא בריאות — אנחנו ניכנס לחרדה מטורפת אם מישהו לא יענה להודעה, נתחיל לחשוב מה עשינו לא בסדר, ונחפש איפה לא "עמדנו ביעד".

כי המוח שלנו למד כבר בילדות שהאהבה לא מגיעה סתם, היא מותנית בהתנהגות מסוימת, הישג או הופעה חיצונית.

מהי היקשרות לא בריאה?

תאוריית ההיקשרות על פי ג'ון בולבי ומרי איינסוורת’ מחלקת את דפוסי ההיקשרות ל־4 סגנונות,
כאשר שלושה מהם נחשבים לא בריאים:

1. היקשרות חרדתית (ambivalent/anxious)
2. נמנעת (avoidant)
3. והיקשרות בלתי מאורגנת (disorganized/fearful‑avoidant) Verywell Mind+3Verywell Mind+3Wikipedia+3.

מחקרים מראים כי לאנשים עם דפוסים אלה קשה ליצור יחסים יציבים, והם חווים קושי בביטחון עצמי, ויסות רגשי ובעיות נפשיות כמו דיכאון וחרדה .

את לא לבד, ואת לא דפוקה

אחד הדברים הכי משחררים ששמעתי בחיים היה כשמטפלת אמרה לי:
"את לא דפוקה. את פשוט לא זכית לגדול במקום שבו הלב שלך הרגיש בטוח לאהוב."

המשפט הזה שינה לי משהו מבפנים.
כי פתאום הבנתי — אני לא מקולקלת, ואני לא בחרתי בזה.
הדפוסים שלי — הבחירות הלא בריאות, הנטייה להיאחז במישהו שלא באמת שם, הפחד שישאירו אותי לבד — הם לא אני. הם תוצאה.
תוצאה של מה שלמדתי פעם, בגיל שבו הלב לומד להרגיש אהוב, בטוח, ורצוי.

תאוריית ההיקשרות מלמדת אותנו שכולנו מתפתחים בילדות סביב סגנון היקשרות — בריא או לא. מחקרים רבים מצאו שלילדים שלא קיבלו נוכחות רגשית יציבה, מגע מנחם או גבולות בטוחים, מתפתח סגנון היקשרות חרדתי או נמנע. אלה הדפוסים שמובילים אותנו בבגרות לבחור שוב ושוב את הלא נכון.
לא כי אנחנו דפוקים — כי ככה המוח שלנו למד לזהות אהבה: דרך חוסר יציבות, מרדף, פחד ותחושת ערך עצמית שתלויה במישהו אחר.

מחקר מקיף שהתפרסם ב-Attachment & Human Development מצא כי היקשרות לא בטוחה בילדות (anxious או avoidant) מנבאת באופן מובהק נטייה למערכות יחסים הרסניות, קשיים מיניים, והערכה עצמית נמוכה בבגרות. מחקרים נוספים הראו שדפוסי היקשרות כאלה משפיעים לא רק על מערכות יחסים רומנטיות, אלא גם על הבריאות הנפשית והפיזית, רמות חרדה, התמכרויות ודיכאון.

אז אם את מרגישה שאת תמיד בוחרת את מי שלא בוחר בך — זו לא גחמה, ולא חולשה.
זה דפוס.
ואת יכולה לשנות אותו.
עם המידע הנכון, עם כלים נכונים, ועם הבחירה לתת לעצמך אהבה במקום שבו אף אחד אחר לא ידע לתת.

השלכות של היקשרות לא בריאה

• רגש ושליטה בכעס
  מחקרים בקרב מתבגרים ומבוגרים מצביעים על קישור ישיר בין היקשרות לא בריאה לרמות גבוהות של כעס, תוקפנות והבעות כאב בלתי מותאמות .

• בעיות בריאות גופנית ונפשית
  היקשרות לא בטוחה (חרדתית או נמנעת) מתקשרת ל:

  • הפרעות אכילה (קשורה לרוב ל־r≈0.27) PubMed

  • צריכה מוגברת של שירותי בריאות ועמימות בטיפול רפואי .

  • סימפטומים גופניים ופסיכולוגיים, לרבות כאב כרוני, דיכאון וחרדה .

• התנהגויות סיכון אצל בני נוער
  במחקר על מתבגרים בניירובי נמצא כי התנהגות היקשרות פגיעת (insecure) קשורה בעקביות עם סימפטומים רגשיים, קשיי התנהגות, היקשרות חרדתית וכן נטייה להתנהגויות סיכון SpringerLink+2PubMed+2PubMed+2.

• אלימות במשפחה
  היקשרות חרדתית גבוהה (anxiety) עולה בקורלציה עם נטייה להתנהגות אגרסיבית כלפי בן/בת זוג ולמעללי שליטה וביקורת .

• התמכרויות
  בדיקת מחקרים על בני־נוער ועל מבוגרים מראה קשר מובהק בין היקשרות בלתי מאורגנת וחרדתית להתמכרויות שונות, כולל סמים .

אז מה עושים עם זה?

1.⁠ ⁠מודעות היא לא מספיק – אבל היא התחלה.

להבין שאני חוזרת שוב ושוב לאותם מקומות, זו כבר חצי דרך לריפוי.

2.⁠ ⁠לשים גבולות – גם מול עצמי.

לשאול רגע לפני: "האם זה מרגש אותי כי זה טוב לי – או כי זה מוכר לי?"

3.⁠ ⁠להפסיק לשפוט את עצמי.

אנחנו לא נרפאות מתוך בושה. אנחנו נרפאות מתוך חמלה.

4.⁠ ⁠לחפש קשרים עם נשים אחרות.

ברגע שהפסקתי להרגיש לבד בתוך הסיפור הזה, קרה קסם. זה לא הופך הכל קל, אבל זה מרפא.

5. טיפול זה לא מילה גסה!

מחקרים רבים מדגישים כי טיפול אינטנסיבי מסוגים שונים, כמו CBT, DBT או טיפול בין־אישי (IPT), יעיל בשיפור סגנונות קשים והוספת ויסות רגשי . גם טיפול זוגי מבוסס-היקשרות (EFT) מאפשר חיזוק הדפוסים הבריאים והרגעת הדינמיקות המזיקות.

---

לסיום – מכתב לעצמי (ולך):

את לא דפוקה.
את חכמה, עמוקה, מלאה חיים.
פשוט לימדו אותך פעם לאהוב בדרך שגורמת לך להיפגע.
וזה לא הסוף.
כי אפשר ללמוד לאהוב אחרת.
גם את עצמך, וגם את מי שבאמת יידע להישאר.

אה, ואם בא לכן להכנס לערוץ של איתי, (שהוא ד״א, לא יודע שכתבנו עליו פה…)
כנסו ותהנו- הוא מהמם!