(ולא, זה לא מה שאתם חושבים)
מאת: נועה רום
בגיל 23 כבר הייתי אישה נשואה ואמא. זה קרה מהר: חזרתי לארץ אחרי טיול בחו״ל, הכרתי את בעלי, התאהבנו, חתונה, תינוק. טק טק טק — קצב מואץ של חיים.
כשבני היה בן שנה, הרגשתי שהגיע הזמן לחזור לעצמי — ולמשרד. חזרתי למקצוע המקורי שלי, עיתונות, ונחתתי בראיון עבודה בעיתון מקומי קטן בשפלה. הבניין היה רחוק מלהרשים, אבל האווירה הייתה חמימה. ואז נכנס רונן.
הוא היה גבוה, מטופח, עם עיניים כחולות שנראה שנכתבו עליהן שירים. וזה לא שאני מגזימה — כשיצאתי מהחדר, המזכירה קפצה עליי עם: "נו, איך רונן?" כאילו ידעתי לאן אני נכנסת.
התקבלתי, עבדתי תחתיו. ישיבות, עריכות, תדריכים — הכול לידו. סיוט מתוק. אני, נשואה. הוא, נשוי. כמה שניסיתי — לא הצלחתי להישאר אדישה, אבל גם לא אפשרתי לזה לצאת החוצה. שיחקתי אותה מקצוענית, והצלחתי. בערך.
רונן התגלה כאדם נפלא לא פחות משהיה מושך. חכם, מצחיק, חד. מצאנו שפה משותפת, ובלי ששמנו לב הפכנו לחברים טובים. חברים מהסוג הזה שיודעים עליך יותר מדי.
ואז הוא קידם אותי. הפכתי לעורכת ולעוזרת האישית שלו, והקריירה המריאה. גם הרגשות. היינו בלתי נפרדים — גם במשרד, גם אחרי. כמובן, הכול אפלטוני. לפחות על פני השטח.
יום אחד, הוא הגיע לארוחת שישי אצלנו — לבד. יומיים לאחר מכן הוא סיפר לי שהוא נפרד מאשתו. הוא בכה. אני ניחמתי. ושנאתי את עצמי על כמה זה שימח אותי.
חצי שנה אחר כך, הוא עזב את המערכת. הסבה מקצועית, בית בצפון, פרק ב' של החיים. בערב הפרידה יצאנו לבר קטן, קצת אלכוהול, הרבה שיחה. ואז הוא אמר: "את חלק מהחיים שאני עוזב. את גם חלק מהסיבה."
הוא התוודה שיש לו רגשות כלפיי. ואני — סוף סוף — התוודיתי גם. התנשקנו. נשיקה שידעה שאין לה עתיד. שנינו ידענו שזה סוף ולא התחלה. לא רציתי לפרק את משפחתי, והוא לא התכוון להישאר בשבילי.
ובכל זאת, משהו השתנה.
הרומן שלא קרה השפיע עליי. חידד אותי. לימד אותי מחדש להעריך את מה שיש לי בבית. הקשבתי יותר, נתתי יותר, אהבתי טוב יותר. גם חיי המין שלנו השתפרו פלאים — בעלי שם לב, אבל לא שאל שאלות. אולי הרגיש שקרה לי משהו, אולי לא.
מאז לא דיברתי עם רונן. אני עוקבת מדי פעם אחריו בפייסבוק, עושה לייק לנכסים שהוא מפרסם. הוא גר הרחק, גם גאוגרפית וגם רגשית. וטוב שכך.
אהבה במשרד: לא מפתיע, אבל גם לא פשוט
אולי תופתעו לגלות, אבל אני ממש לא לבד. לפי סקר של אתר העבודה CareerBuilder, כ-40% מהעובדים דיווחו על רומן במקום העבודה. מתוך אלו, 31% אמרו שהקשר הסתיים בחתונה. אהבה במשרד היא תופעה נפוצה — ובמקרים מסוימים גם מתמשכת.
במיוחד כשמדובר בקשר בין מנהל לעובדת, נכנסים לתמונה אלמנטים נוספים: יחסי כוח, הערכה מקצועית, זמן איכות בלתי פוסק, תחושת שותפות. הגבולות מיטשטשים בקלות, בעיקר כששני הצדדים נמצאים בתקופות רגישות או מחפשים חיזוק רגשי.
כשהלב מבולבל, קל להתבלבל בין הערצה לבין אהבה. בין חיבור אינטלקטואלי לבין תשוקה. ובין צורך בבריחה — לבין כמיהה לקרבה אמיתית. לפעמים הרומן לא נולד מתוך רצון למשהו חדש, אלא מתוך צורך להבין מחדש את הישן.
ומה המסקנה?
לפעמים הסיפורים הכי מטלטלים שלנו לא נגמרים ברומן, אלא בתובנה.
למדתי שחשק הוא לא אויב — הוא סימן. הוא מראה למה שחסר, וגם למה שיש.
במקרה שלי, מה שהיה בבית, התגלה כאהבה גדולה שלא נס ליחה. אולי דווקא בזכות מי שלא היה שלי.
אז כן — התאהבתי במנהל שלי. לא כי רציתי לבגוד, אלא כי רציתי להרגיש שוב. והרגש הזה, המבלבל והמסעיר, לא הרס את מה שבניתי — אלא גרם לי לחזור אליו עם עיניים אחרות, ולב מלא יותר.
